tzofit chen @tzofitchen

באחת השבתות הגעתי לח'ירבת א- טוואיל. נכנסתי להגיד שלום לאישה שאני מאוד אוהבת, לנכדה שלה ולמשפחה. בלי שום התראה מוקדמת היא הרימה את החולצה. כל החזה שלה, עד הכתפיים, היה מכוסה שטפי דם וסימנים כחולים. היא אמרה לי בערבית: "ראית מה ידידיה עשה לי? נכנס בלילה והכה אותי באלה". נחנקתי. יצאתי החוצה כי לא הצלחתי להחזיק את עצמי והתחלתי לבכות. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אמא שלי. מה הייתי מרגישה אם אמא שלי הייתה מרימה מולי את החולצה ומראה לי דבר כזה ולא היה לי כלום מה לעשות. עוד לא הספקתי להתאפס והוא הגיע שוב למתחם. הפעם הוא הבחין בנער פלסטיני בן 15 שחזר מרעיית צאן. ממש לידי שמעתי אותו אומר לשני קטינים מהאזור: תתקשרו לצבא ותגידו שהוא בא לתקוף אתכם. וזה בדיוק מה שהם עשו. הנער הלך לכיוון הבית שלו, והם ניסו להיכנס אחריו - לייצר אירוע שיצדיק בדיעבד את הזמנת הצבא. אני וחברה נוספת היינו שם. זו הייתה שבת. כולם עם כיפות. ידידיה, שתמיד מסתובב עם ציצית וטלית קטן, ירד מהריינג'ר שאותו נהג בשבת, פתח על שתינו את הדלת ורץ לכיוון הבית של הנער. נעמדנו מולו. אמרנו לו ששמענו את כל השיחה, שאנחנו יודעות שהוא משקר ושלא ניתן לו להיכנס לבית. "אתה היום לא תישאר פה" ידידיה אמר לו. הנער, שלא ממש הבין מה מתרחש, הזמין אותנו להיכנס אליו ובא עוד לפתוח את השער כדי להגן עלינו. הקטינים כמעט וניצלו את ההזדמנות כדי להיכנס. הצבא הגיע, וכמובן קודם כול הלך לשמוע מה יש למתנחלים לומר. אחרי שהחיילים עזבו הגיע ריינג'ר נוסף. הפעם בלי לוחיות רישוי, ועליו רעולי פנים. היה די ברור למה הם באו. להשלים את מה שלא הצליחו לעשות קודם, רק בדרך אחרת. כשאנשים מגיעים רעולי פנים, הם לא מגיעים לדבר. הלב שלי דפק. הדבר הראשון שעלה לי בראש היה התקיפה של החברים שלי בקוסרא על ידי נערים שהיום אחראים על המצור שם. כשאני שמחה לרגע על כך שהוגש כתב אישום נגד אדם שמסוגל לבצע רצף כזה של מעשים בתוך כמה שעות, אני בעיקר חושבת על כמה נמוך ירד רף הציפיות שלנו. במציאות שבה אלימות נגד פלסטינים מתקיימת שוב ושוב מול עדים, מצלמות, חיילים ושוטרים, עצם העובדה שמקרה אחד חוצה את המרחק שבין תיעוד לחקירה, ומחקירה לכתב אישום, כבר נתפסת כהישג. וזה אולי אחד הדברים שהמציאות הזאת עושה לנו: היא משנה את קנה המידה. מה שאמור להיות פעולה בסיסית של מערכת אכיפת חוק לחקור אלימות ולהעמיד לדין כשיש ראיות הופך לאירוע חריג שאפשר לשמוח בו. אני לא חושבת שאפשר בכלל לדבר על "צדק" במובן המלא מול מה שהפלסטינים עוברים. גם כי רוב הדברים לעולם לא מגיעים לתיק חקירה או לכתב אישום, וגם כי מה שאנחנו רואים בסרטונים וברשתות הוא רק החלק שניתן לתעד. המצלמה יודעת לתפוס מכה, פלישה לבית או דריסה. הרבה יותר קשה לה לתפוס חיים שלמים שמתארגנים סביב האפשרות שזה יקרה שוב בעוד שעה, בערב או מחר בבוקר. אז אני שמחה על כתב האישום הזה, אבל מנסה לא להתבלבל לגבי משמעות השמחה. כתב אישום אחד לא מעיד שהמערכת עובדת. לפעמים הוא דווקא ממחיש עד כמה נדיר שהיא עובדת. לדיווח של @MatanGolanPhoto haaretz.co.il/news/law/2026-…