ד"ר ולדי דבוייריס @drdvoyris

@idokius

יש ריח שמסכה לא מסננת, וניסיתי כל מיני מסכות. הייתי רופא שיניים ב"שורה" אחרי ה-7 באוקטובר. באתי בלי מדים, עם ג'ינס וטי-שירט. נשארתי לחודשיים וחצי כי היה צריך. כתבתי את כל זה כדי שלא אשכח. עכשיו גם אתם יכולים לקרוא. לתמיכה בהוצאת הספר ←headstart.co.il/project/89268

היום ה-8 במרץ, יום האשה הבינלאומי, וגם אצלנו כאן יש מסורת חגיגית לרגל היום הזה - ביום האישה הבינלאומי אנו (ה"אנו" המלכותי) נשכבים במיטה, קושרים לראש משקולת ומספרים שוב ושוב, לדיראון עולם, את הגדת פריצת הדיסק. זהו סיפור עצוב ביותר, המזכיר לכולנו את הטראומות הנפשיות והפיזיות של תקופת החביון בברית-המועצות ימ"ש. השנה אף טרחנו ועדכנו את האיור המצורף, שעד כה היה מצויר בעט פיילוט בידינו הלא-מיומנות, וכעת הוא בצבע מלא, פרי יצירתו של הפרומפט. ראוי לציין שזכרונותיי מאותו יום מקולל נשארים קונסיסטנטיים ולא משתנים בהתאם לצו האופנה, לצייטגייסט, ל-MeToo ושאר דאווין. אין פה תוספות מאוחרות אחרי מות הכותב, כמו בזכרונותיו של המרשל ז'וקוב – דבר ראשון, כי מרשל אני כבר לא אהיה, ואת הדבר השני הס מלהזכיר. ובכן: ביום האשה הבינלאומי של שנת 1990 הייתי בכיתה ב' של בית-הספר הסובייטי, אי שם בערבות אוקראינה. בכיתה היו, כמדומני, 15 בנים ורק 5 בנות. היה זה אך ראוי שילד טוב כמוני, א קליינער ייד שרוצה להיות ג'נטלמן סובייטי, יביא לכל אחת מהבנות איזו מתנה קטנה לרגל יום האשה הבינלאומי. ישאל הקורא הסקרן - ומי מהבנות האלה הביאה לך מתנה שבועיים קודם, לרגל ה-23 בפברואר - הוא יום הצבא האדום, הנחוג בארצות הגוש המזרחי כ"יום הגבר הלאומי"? אענה לקורא - זיבי קיבלתי ולא מתנה. וכי מה רציתם שיביאו לי בגיל 7, ערכת גילוח? אבל אנחנו יותר טובים מחשבונאות קטנה. הלכתי לחנות הספרים וקניתי ספרונים עם שירי ילדים סובייטיים, מהדברים שהיית יכול לקנות מהמדף ולא היה צריך להשיג באמצעות פרוטקציה אצל מנהל החנות. בקיצור, שירים פח, מי שלוקח אותם לשירותים - מקבל עצירות. אבל העיקר - הכוונה!... והכוונות שלי היו מהסוג שהדרך לגיהנום רצופה בהן. הגיעה הפסקת עשר וכל הילדים נעמדו בצמדים, החזיקו ידיים וצעדו לחדר האוכל לשתות חלב חם ומגעיל עם קרום למעלה. איכס. [הודות לסבתא שלי, שהייתה רופאת ילדים, היה לי פתק קסום שפטר אותי מהליכה לחדר האוכל עם החלב המורתח שלו והקציצות מהחלקים שחבל לזרוק. אז כל הכיתה הייתה הולכת לשתות חלב ולאכול בחדר-האוכל, ואני הייתי מסתובב בחצר בית-הספר ואוכל סנדוויץ' עם חמאה ונקניק כמו בורגני מסריח.] כאשר כל הכיתה, שלא הייתה לה סבתא רופאה יהודיה, הלכה לשתות חלב בהפסקת עשר בחדר-האוכל הבית-ספרי, הלכתי לשולחנות שבהם ישבו הבנות בכיתה ושמתי לכל אחת ספרון. ההפסקה הסתיימה, וכל פשוטי העם בלי הצעטעל'ך חזרו מטקס שתיית החלב, ובנות הכיתה שלי מצאו על שולחנותיהן את המתנה. ואז קרה האסון. דווקא בעיני זו שישבה לידי (ותהרגו אותי, אני לא זוכר איך קראו לה - הדחקתי את שמה מהמערכת) לא נשאה חן המתנה שקניתי, והיא אף הביעה בפניי את חוסר שביעות רצונה. היום הייתי אומר לה שהיא עבורי לא יותר מ"שיינע, ריינע כפרה" על כל חטאיי, אך אז עוד לא הייתי בקיא כל-כך ברזי תרבות היידיש. לפיכך, נעלבתי קשות וסובבתי את ראשי חזק על-מנת להדגיש את העלבון. ונתקע לי הצוואר. המורה שלנו הייתה צעירה מאוד, בוגרת סמינר טרייה. כשנכנסה לכיתה, היא כנראה הייתה בהלם לא פחות ממני. מיד הוזעקו ההורים, ונלקחתי לטיול ארוך בין כל הפרוטקציות האפשריות במחלקות האורתופדיות השונות בעיר, עם שלל המצאות וניסיונות לעשות לי פיזיותרפיה, ושום דבר לא עזר. בסופו של דבר סיימתי את היום בבית-החולים העירוני לילדים. הושכבתי במיטה עם כובע טייסים על הראש, כזה ממלחמת העולם הראשונה. אל הכובע נקשר כבל מתכת, ומהצד השני נקשרה אליו משקולת שהייתה אמורה למשוך את הראש שלי החוצה מהפלונטר. שכבתי ככה כמה שעות. בחדר איתי היו עוד כמה ילדים, אבל כבר אז העדפתי לא להיכנס לאינטראקציות, מה גם שהיה קשה לנהל אינטראקציה במצב כזה. הביאו לי כרך עב-כרס של סיפורי שלום עליכם שלא היו לגילי, אבל זה מה שקראתי אז. בסוף גם נרדמתי במצב הזה. באמצע הלילה שמעתי קליק, והראש חזר למקומו. בבוקר שוחררתי הביתה עם צווארון פילדלפי וחופשת מחלה לכמה שבועות. פריצת הדיסק נשארה עמי. היא הורידה לי את הפרופיל בצבא, מזכירה לי את קיומה מדי פעם, ולעתים אני אף יכול לחזות בעזרתה את מזג האוויר. ומאז, לאורך 36 שנים תמימות, הדרך היחידה בה אני מציין את יום האשה הבינלאומי הוא באזכור האירוע ההוא משנת 1990, לדיראון עולם. אפילו ציירתי לכם ציור שימחיש (וכעת הוא עבר שדרוג). ואם יש לכם בנות בגילאי בית-ספר יסודי, הסבירו להן שכדאי להיות נחמדות לבנים שסביבן - שאם לא כן, טראומות גיל החביון נשמרות עמוק ומוצאות לאור באירועים חגיגיים במיוחד. יום האשה שמח! — כל מי שיכתוב ותכתוב לי כאן בתגובות: "ולדי, אתה צריך לכתוב ספר" - אתם צודקים! כתבתי ספר. החלק הזה אמנם לא מופיע שם, אבל אותו סוג ההומור בהחלט כן. אם עדיין לא תמכתם - הקישור לתמיכה בספר יהיה בתגובות. אם כבר תמכתם - שתפו את הפוסט הזה כדי שיגיע לכמה שיותר אנשים. מה יש, שגם הם ייהנו קצת. ( headstart.co.il/project/89268 תומכים בספר כאן (

@iditsilman @realDonaldTrump כדאי שהיועמ"שית תחקור בנוסף האם כוונת לפגיעה בריבונות המדינה לפי סע' 97 לחוק העונשין. לא בטוח שהחסינות תחול.

הייתי במילואים בשורה. חזרתי. כתבתי על זה ספר. "השורה התחתונה" — אוטופיקשן. עוד פרטים בקרוב. מי שמכיר, מכיר. מי שלא — יכיר עכשיו. headstart.co.il/project/89268

עובד פרל, קצין אג"ם, היחידה לטיפול בחללים: "אני מגיע לסיטואציות שאני חושב שאני מריח גופות. משרד הביטחון מסרב לראות אותנו, מסרב לראות את המצב שבו אנחנו נמצאים למרות שהם יכולים לעזור" >>> kannews.org/4krJa9U #קלמןליברמן @KalmanLiebskind @asaf_lib

keyboard_arrow_left Previous keyboard_arrow_right Next

אפרופו פי דידי ולהבדיל דומיו הישראלים, תרבות הבלינג בלינג והשופוניזם מגיעה מציבורים רחבים, רעבים ומוטרפי סטטוס. הקהל שממנו צמחת מצפה ממך שתתנפח כמו בלון ממותג ותשכח אותו כליל ואם אפשר תשיר שירים שתורמים לחשבון הבנק שלך ולאו דווקא לעולם, הם רוצים לראות אותך עשיר ונוצץ. רק דרך האגו הרעב שלהם הם מבינים את האגו הבולס שלך. זה קורה בכל העולם. גם ארה"ב מתמודדת עם הדקדנס של כוכביה בפול גז כרגע. זו מלכודת של כל אמן שהגיע מהגטו/מהפריפריה והפך לסמל, לא כולם מתמודדים עם זה טוב והרבה פעמים אנחנו נותנים למי שנושא עיניים אלינו את הדוגמא הלא נכונה - דוגמא שאין בה מסורת אבות, צניעות, כבוד לבריות ונועם הליכות. אם אתה סמל מוטב תהיה ראוי לכך, אם אתה סתם אדם שבא לעשות ג'ובה הציפיות ממך קטנות יותר ופחות נושאים אליך עיניים, כל אלה שבאמצע זה סיפור מורכב. אני לא חושב שמדובר רק בתפוחים רקובים בפני עצמם, אני טוען שהרבה מהקהל רקוב, הקהל מבין את ההצלחה הנכספת כסט חלומי שהשחיתות חלק בלתי נפרד ממנו. זו חברה שלמה בארץ ובחו"ל שמסלסלת את ריסיה כדי לנקר את עיני הזולת. ואגיד את זה רגע ביהודית: כוכבות היא עבודת אלילים ועכו"מ. מי שלא רואה את זה בין אם הוא רב גדול או זמר גדול, חוטא. מי שיודע זאת יודע להיזהר, עובד על מידותיו וחי על המתח בין ענווה לגאווה, ראו נא את אהוד בנאי, ברי סחרוף וישי ריבו - הם מקבלים אהבה נכונה לאורך שנים. גם אני הקטון מגיע גם להופעות ענק עם שקית של "אושר עד", כדי להזכיר לעצמי. כשנותנים לי הרגשה שאני "חשוב" אני תמיד מקפיד להיות חבוש כובע מטופש, כדי לא לטפח בציבור אשליות גדולה. לדעתי לא ניתן להפריד בין ניקור עיניים להתנהגות לא מוסרית. ראו איך מכוניות יקרות להחריד נוהגות או חונות, או באיזה בוז לחוק נוהגים השרים, או את אווירת הרהב שבה חיים הנבחרים. באיטליה, כך שמעתי, כששר רוצה לחנות, באה משאית גרר וגוררת את מכוניתו של אזרח שחנה כחוק רק כדי שכבוד השר יוכלחנות ומבחינתם זה בסדר. יש תחושה מוטעית שלVIP הכל מותר, בעוד אורי אורבך ז"ל היה מחכה בתור בבידוק בכנסת עם הציבור הכללי גם כשהיה שר ודב חנין שליט"א היה נוסע בתחבורה ציבורית לכנסת. לעומתם כשאתה אליל או מלך, הגבולות אינם בשבילך כי אתה VIP, יש לך כסף, כבוד וכוח - תיאוריית שלושת הכ"פים שכל הדודים שלי, הורי וסבותי היו לדעתי זורקים עליה כפכף. אני חושב שעם המעמד צריכה לחול גם אחריות של יחסי מרות, אם אתה זמר גדול, רופא גדול, גנרל גדול או רב גדול - היחסים מולך צריכים להיחשב על פי רוב כיחסי מרות, גם אם אתה לא המעסיק או הבוס. לדעתי גם משפטית מעמדך הציבורי ראוי שישית עליך חובות גדולות יותר מאדם אחר. השורש הטוב והעניו נמצא בצדיקים ובמנהיגים הרוחניים שספונים בדירתם הקטנה והעפשה מוקפים בספרים או דור המייסדים כמו רה"מ בן גוריון שמוקף גם הוא בספריו, אוכל קוץ' מוץ' בצריפו. לגבי מזדנגפי הסבנטיז ומעלליהם, הם חיו בתקופה ברוטלית ומכוערת (תראו סרטים) שהסתיימה וכולנו מנקים כעת את כיסי השחיתות האחרונים שנותרו ממנה. לאחר שאמרתי את כל זה, חשוב לי לומר שאני חושב שיש להפריד בין האמן ליצירתו, אם הלב שלך מתיר לך, שמע נא מייקל ג'קסון וצפה בסרטי רומן פולנסקי כאוות נפשך. יצירה צריכה לדעתי להישאר מחוץ לתחום, גם אם היוצר מרוויח ממנה בעקיפין. בעולם המייקינג אוףים, הדגשנו יותר מידי את ה"מי" ואת ה"איך" וכל זה על חשבון ה"מה" - בעוד היצירה עצמה מדברת אלינו במנותק מהמנוול שיצר או מבצע אותה. יצירה היא נכס ציבורי ולפעמים מאבני הבניין של תרבותנו. ברור שעורכי המדיה צריכים להיות רגישים לבריות ולחשוב גם עם הלב ולא רק עם "כללים" מוקפדים של מחיקה תרבותית, זה לא צריך להיות חרם הרמטי. אני למשל חושב שזה נורא שאני לא מוצא סרטי וודי אלן בשום ערוץ חוקי, אני עשוי מהחוכמה שלו, יצירתו נחוצה לחיי.

Ебала жаба гадюку.

Josh Brown @jbis9051

2 years ago

The Black Student Union at @UMich has released a statement announcing their withdrawal from the main anti-Israel group on campus, the TAHRIR Coalition (@TAHRIRumich), due to "rampant anti-Blackness festering within it" that has become "too pervasive to overcome".

289 445 2K 323K 309

@jbis9051 @UMich @TAHRIRumich I think the best way to sum this up is actually in Russian - Ебала жаба гадюку ("The toad fucked the viper")

@chaimlevinson כולנו יודעים שראשל"צ מתחלקת לרישון ונובורישון, וכולה חלק משמורת החיב"ר. הספורט הלאומי הוא קריוקי. המאכל הלאומי הוא סושי בגודל של צמיג 17". ומקום המפגש האהוב בשישי בערב הוא מיון טראומה באסף הרופא. בואו לפתח תקווה.

@yosefyisrael25 את אנה פרנק רדפו הנאצים, הלשין עליה ז'יד עלוב! סליחה אייל, גבר מצליח, כמו אנה, גם אתה רדוף... כשהגסטאפו בוא יבוא, בפותמוביל תמצא מחבוא.

סער עשה "בני גנץ" לבני גנץ - פירק שותפות כדי ללכת עם ביבי (ולהרגיש בלי). ברוסית אומרים על זה "הקרפדה זיינה את הצפע". אך האחריות לא ניתנת לחלוקה, וגם המוצלח שבאופרטוניסטים יישא בה.

@ishaycoen מוכן לתרום כרטיס בכיוון אחד לאלסקה

@N12News @OrRavid הגברת הזו עם הפאטשיילע על הראש, זאת שמתקשרת למשטרה - תזכירו לי בבקשה, במה היא עובדת?

@TallyGotliv נרצחי ה-7 באוקטובר יבואו אלייך בסיוטי הלילה, כי את משתמשת בהם במקום פשוט להסיר מעצמך את החסינות ולעמוד מאחורי הדברים שאת מפיצה.

@Now14Israel @bardugojacob @Idotauber "פרשן" זה כנראה מלשון "הפרשה", אחרת אין הסבר לגבבה הזו מפיו של ברדוגו. שישל נעליו ויתבייש.

@tzvisuccot מה שלום הסוכה שלך בחווארה? תגיד, 1200 אושפיזין מה-7.10 לא באים אליך בחלומות?!

@tzvikafoghel אני רק רוצה להבין איך אתה עדיין בתפקיד שלך אחרי 7.10

@tzvikafoghel אמר ושם את התמונה שלו בגדול ויפה כזה. רק נשאר להבין אם זה רק נרקיסיזם או פסיכופתיה על מלא.