Einav Bar Cohen @BarEinav

@shemeshmicha בהצלחה!!

@liadagmon קראתי עד הסוף בצפיה לסוף טוב שלא הגיע 😉 נקווה שהציוץ הזה יביא את חזרתן של האוזניות הבייתה. חג שמח 😀

מניהול נזקי הטילים ועד תפעול מערכת החינוך - מה למדה עיריית רמת גן מהסבבים האחרונים, ומה חייב להשתנות? צפו ב- @NimrodDegani ו-@BarEinav בפרק נוסף של סדרת הראיונות שלנו ׳טוב לדעת׳: youtube.com/watch?v=NaEFzt…

@HGoldich בהצלחה!

@Roi_Yanovsky ססס ##ס

בתוך ההמולה וקריאות השמחה בשיבא, בחור צעיר מכוסה תחבושות התחיל להתקרב לאט ובזהירות לעבר חלון הכניסה לבניין השבים בבית החולים. ״רציתי לסגור מעגל, זה היה בשבילם וזה רגע שמחזק״ הוא לוחם שריון שנפצע קשה בג׳באליה לפני שלושה חודשים ורק עכשיו חזר ללכת. בקושי רב הוא ירד עם ארוסתו מהמחלקה. זוג צעיר ומתוק שאמור היה לעמוד תחת החופה אבל כרגע נמצא כאן בתחילתו של מסע מורכב של שיקום. ביום הזה במיוחד - להצדיע לו ולכל פצועי ופצועות המערכה שנלחמו גם עבור היום הזה

אני מבינה מהפיד שגם ה 7.10 הפך להיות יום במחלוקת. לא למדנו כלום?

@Roi_Yanovsky תודה לך !

מחר מתחיל סבב מילואים מספר 5 האמת שמעולם לא חשבתי שאני צריך לתת דין וחשבון על למה אני הולך למילואים, אלא שמאז שעדכנתי על הצו החדש אני חוטף פה בלי הפסקה כולל גם במאמר מלבב ב"הארץ", אז בכל זאת, עונה פה לכל מי ששאל למה אני מגיע: 1. אני מגיע כי יש לי אחריות עצומה כלפי צוות לוחמים שאני מפקד עליו 15 שנה, וכלפי הפלוגה שלי שהוקפצה למשימה בהתראה קצרה מהבית. אין למפקד את הפריבילגיה לא לבוא. אין דבר כזה. הוא זה שצריך להביא את הלוחמים מהבית, להכין אותם למשימה, הוא אחראי שהיא תתבצע והוא גם אחראי להחזיר אותם הביתה בשלום. 2. למרות הקושי העצום בבית ובעבודה, למרות ההתראה הקצרה, למרות ניהול כושל וציני של כח האדם בצבא ולמרות סימני השאלה שיש לכולנו על אופן ניהול הלחימה - אסור לנו לפגוע במערך המילואים ולו במילימטר, כי על זה בנוי הביטחון כאן וראינו את זה מול ענינו רק לפני שנתיים. מי שיחליט לשבור את הכלים יגלה שאחר כך לא בטוח שתהיה דרך חזרה. אם לא נגיע עכשיו אז יהיו לזה גם השלכות לטווח הארוך. האחריות של מפקד היא לשמר את הלוחמים שלו לשנים קדימה. 3. מדינת ישראל לא תוכל להתקיים בלי מערך מילואים מתפקד, 7 באוקטובר הוכיח שהגנה לא יכולה להתבסס על 600 חיילים בגדר בחג וגדר עם "רואה יורה". יצטרכו להגדיל באופן דרמטי כוחות בהגנה: בגבול לבנון, בסוריה באיו"ש, בעזה וגם בגבול המזרחי. זה בכלל לא משנה אם יכבשו מחר את עזה או יסיימו את הלחימה. זה שינוי לשנים קדימה. וזה אומר שצריך הרבה סדירים והרבה מילואימניקים ואין אלטרנטיבה אחרת ולכן אסור לנו לנטוש את מערך המילואים. 4. אני סומך עליי ועל הלוחמים שלי, עם 20 שנות נסיון בלחימה, שנדע תמיד לקבל את ההחלטות הנכונות, המקצועיות והערכיות - גם בסיטואציות הכי מורכבות שיש. וכשצריך לקבל החלטות בסיטואציות מורכבות - אני לא רוצה לברוח מהסיטואציה ולתת לאחרים להתמודד, אלא להיות שם כדי לקבל את ההחלטה הנכונה בעצמי. 5. אז מה עושים כשמקבלים התראת גיוס כזאת? אחרי השוק הראשוני, מנסים להביא כמה שיותר אנשים כדי לייצר רצף יציאות סדירות. בסוף כל בן אדם שמגיע - נותן יד לחבר שלו מזה 20 שנה להיות עוד קצת בבית - ולהיפך. ככה זה עובד 6. כן, זה קשה ומחרפן ואני כבר שבוע מסתובב עם מועקה אדירה אחרי הצו שנפל עלינו משום מקום. כן, המחיר שהבית משלם עצום. כן, צריך לצעוק ולזעוק על ההזיה הזאת שאנשים נקראים שוב ושוב למאות ימים בעוד שהצבא לא עושה דבר כדי להגדיל את הסדכ שנתיים והממשלה פוטרת אוכלוסיות שלמות מגיוס ולא אפילו נותנת שביב של תקווה לשינוי בהיבט הזה. אבל במקביל עדיין יש מלחמה, וצריך את מי שיהיה שם כל הזמן: את מי שיתפוס את הקו בגבול לבנון ואת המילואימניק שיהיה באזור החיץ בסוריה ואת הפלוגה שתעשה סיורים בערבה בגבול המזרחי. אין פה אלטרנטיבה אחרת כרגע. אין לנו ברירה אחרת. ודבר אחרון - המעמסה שהחברה הישראלית הפילה על המילואימניקים גם ככה אדירה והנטל רק הולך וגדל, הציפיה מהמילואימניק גם למחות, "למרוד", לפעול לשינוי - היא כבר הרבה מעבר ליכולותו בשלב הזה. אתם חושבים שיש עיוות? תצאו ותמחו בשביל המילואימניקים ואל תצפו שגם את זה הם יעשו בשביל כולם

מי אמר שיש פה רק הייט? הנה פרגון! הבית שאנחנו שוכרים ברמת גן ניזוק מהדף. מהרגע הראשון קיבלנו תמיכה מהעירייה. בנוסף, ראש העיר, כרמל שאמה, כותב שאפשר לפנות אליו בוואטסאפ, לא הייתי בטוח כמה זה נכון, ניסיתי ואחרי 3 דקות קיבלתי הודעה קולית ממנו + דאג שיחזרו אלי מהעירייה וילוו.

לפעמים זה נראה לי שעיריית רמת גן היא היחידה שקיבלה עדכון על המתקפה באיראן. ציון 10/10 על המוכנות. נפל טיל על הבית - מיד עודכנתי מה בדיוק עלי לעשות. שלחו לי ₪500 בביט לקניות וסידורים (העירייה! לא המדינה!). הליך רישום ובקשה להפסקת ארנונה קליל ומיידי. הרגע התקשרה אלי נציגה של העירייה סתם לשאול איך אני מרגיש ואם אפשר לעזור במשהו. @CarmelShama עבודה נהדרת

הטובות לטייס ולתקיפת מתקני הגרעין האיראני

תודה ענקית למ”מ ראש העיר עינב בר כהן - Einav Bar Cohen על התמיכה והנוכחות המכבדת באירוע. ❤️ תודה גדולה גם לצוות ההכנה לצה”ל והחיילים שלנו – יעל כץ ותמיר לוי – על ביצוע מושלם ולשותפינו בצה”ל על שיתוף הפעולה שפשוט עשה את ההבדל.

עליתי לארץ מקנדה מתוך ציונות עמוקה. עזבתי משפחה, חברים וקריירה מובטחת, לאחר שסיימתי לימודי משפטים באחת מהאוניברסיטאות היוקרתיות בעולם. בזמן שחבריי עטו חליפות והצטרפו למשרדי עורכי הדין הגדולים ביותר, אני עליתי על מדים והתגייסתי לצה”ל. אותה תחושת שליחות הביאה אותי לפוליטיקה הישראלית. אני נכון להקריב כל מה שנדרש למען מדינת ישראל וביטחונה. אהיה תמיד ענייני, מקצועי, וממוקד במטרה – ושום דבר לא יסיט אותי מהדרך.

עד כמה אני מבולבלת מהחגים? שלחתי את אסף להצגה של יום שבת 🤔

אבא כותב: הבת המלאכית שלי הדר כהן, הקריבה את חייה בהגנה על עם ישראל. היא הייתה כל החיים שלי והיום זה יום האזכרה שלה. אני יתרגש אם כל אחד ישתף לזכרה 🙏❤

First in the Middle East, this is a moment for all to celebrate. Congratulations to Israel and to humanity. Second, this picture powerfully illustrates the reality: the so-called "apartheid" Jewish state, where a Jewish doctor is treating a Muslim Arab who was held hostage by Hamas-ISIS Islamist terrorists in Gaza. Israel, this "apartheid" state, dispatched 18 Jewish soldiers to rescue the Muslim Arab Bedouin and reunite him with his seven children. If you live in New York, Paris, or London, you might be confused because your media won’t show you this reality of the Middle East. Instead, go protest against McDonald’s burgers and Starbucks chai lattes.

הבוקר הגעתי לקופ״ח לעשות בדיקות דם. מול פקידת הקבלה (מה שנקרא ״המשרד״) עמדה מישהי צעירה, רזה מאד, אולי כבת 25, עם בן זוגה. ״סליחה״, שאלתי את הפקידה, ״לבדיקות דם בלי תור אני צריכה לחכות לך או אפשר פשוט לעלות לאחות?״ הצעירה הסתובבה אלי, הביטה בי במבט נוגה. הבחנתי בדמעות בעיניה. ״סליחה, סליחה, לא משנה״, מלמלתי לפקידה, החלטתי פשוט לחכות, והלכתי צעד אחורה. הפקידה הוציאה דף מקלסר שהגישה לה הצעירה בידיים רועדות ופנתה אליה בשקט. ״זאת התוצאה של הבדיקה, נכון?״ ״כן״. ״כאן האבחנה?״ ״כן״. ״של הסרטן?״ דממה. הלכתי עוד צעד אחורה. ועוד צעד. בלי לשים לב, התנגשתי בקיר בית המרקחת שמאחורי. ״אני צריכה שתקבעי עוד תור לד״ר גוטניק״, אמרה הפקידה. ״ואת צריכה טופס 17 לבדיקה״. ״וגם… וגם… וגם…וגם וגם….״ הצעירה הייתה נראית מנותקת. בן זוגה תיקשר עם הפקידה. שולף מדי פעם דף מהקלסר, ומנשק ברכות את כתפה הרועדת של זוגתו. בלי לשים לב, דמעות עלו בגרוני. רציתי לגשת אליהם, לחבק אותם. רציתי להישבע שזה יהיה בסדר. שהכל יהיה בסדר. אבל מה כבר יש לאישה מגודלת שמפחדת מבדיקות דם, לתרום לבחורה צעירה כל כך שהרגע התבשרה שיש לה סרטן? איזה קטע זה החיים. חשבתי לעצמי. בנאדם קם בבוקר ולא יודע מה יביא יום. לא יודע מה יתבשר היום. לא יודע אם היום יהיה היום האחרון שהוא אחז שהוא בריא. לא יודע אם בכלל יהיה יום… וזה בכלל לא משנה איזה בנאדם זה. כמה הוא עשיר, חזק או חכם. כמה תארים יש לו, ואיזה בית, איזו מכונית, כמה דברים הוא חושב שהוא השיג בחיים, והאם הוא צעק על הילדים שלו הבוקר. אין בנאדם, יהא אשר יהא, מכל דת ולאום ומגזר, בכל רמה של אמונה, שחסין מהפגיעות הזאת. בכל רגע ורגע, כולנו נושאים את הפוטנציאל לכאוב. להיפגע. להתרסק. להיעלם. איך אפשר? איך אפשר לא לדאוג, לא לחיות בבהלה תמידית מההסתרה הזאת? לא לפחד מהרגע שבו הדבר נשבר? אביתר בנאי שר, באחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם: ״שביר – הכל ברגע נשטף מתנה – כל נשימה, כל נשימה״. אלהים תן לי את הכוח לאחוז בכל נשימה, ברגע הזה, ולא לפחד מהבא. ״מי הבא בתור?״ שאלה הפקידה. התקרבתי, הזוג הצעיר נשאר לעמוד בקרבת האשנב. רציתי לחבק אותה כל כך. רציתי להבטיח לה ״את שומעת?! יא יפה אחת! יא נשמה מאירה ומהממת! את תהיי בסדר גמור! את עוברת את זה כמו גדולה! מאתיים אלף אחוז שאת מנצחת את הדבר הזה, את והבן זוג החמוד הזה שלך! אתם תתחתנו ויהיה לכם בית מלא שמחה, ואתם תביאו ילדים ונכדים ונינים, והיום הזה, היום המגעיל והנורא הזה, שבו יצאת מחדר הרופא נסערת ורזה ורועדת- יהיה רק עוד נקודה קטנה בזמן, עוד זיכרון נושן בדרך הארוכה שלכם, שהוביל אתכם להיות כל הדבר המופלא הזה שהפכתם להיות!״, רציתי לצעוק לה ״בבקשה תאמיני שיהיה טוב, בבקשה!!!״. אבל לא רציתי להביך אותה. הרגשתי לא נעים ששמעתי. שלקחתי בכלל חלק ברגע הכל כך אינטימי וכאוב הזה. ובכלל, מי יכול בעצם להבטיח כזה דבר?! ״צריך מספר לבדיקת דם?״ שאלתי את הפקידה כשעוררה אותי בפנייתה. ״לא, את יכולה פשוט לעלות״. עליתי לאחות. ביקשתי את זיוה. רק זיוה יודעת לקחת לי דם. עשיתי בדיקה בשכיבה, כי מדי פעם אני מתעלפת. זיוה ליטפה את ראשי תוך כדי קריאות ״תפמפמי״, וניסתה להרגיע אותי ״הנה, הנה מתוקה, כבר סיימנו״. כשקמתי מהמיטה נצמדתי לזיוה וחיבקתי אותה. זיוה הייתה מופתעת. אבל כעבור כמה שניות חיבקה בחזרה. דמעות שטפו את עיני. וזיוה רק ליטפה בשקט. יצאתי מקופת החולים והלכתי ברגל לגולדה. הזמנתי שני כדורי גלידה וישבתי לכתוב. ניסיתי לחייך לכל מי שעבר לידי. ניסיתי לא לפחד. הכל ברגע, נשטף. מתנה.

הלכתי היום לקנות מזגן נייד לפלוגת לוחמים בעזה (חם שם מאד, מתקשים להירדם). המוכר שמע למי מיועד המזגן, והתעקש לקחת חצי מחיר. התווכחנו. בסוף הסכים. גיהץ, ורק בדיעבד ראיתי שלקח אפילו פחות ממה שדרש. קוראים לו אלעד, לחנות שלו קוראים ׳כלבו לבית- בית החימום׳ בשלומציון המלכה 8 בירושלים

רני יהל ולהב, אבא לא סתם התחמק מללכת איתכם לג׳ימבורי בשבת, באמת היה לו משהו חשוב לעשות.